אריסטגורס ממילטוס
אריסטגורס (ביוונית: Ἀρισταγόρας; המאה ה-5 לפנה"ס) היה טיראן העיר היוונית מילטוס באסיה הקטנה. התפרסם כמי שהוביל את המרד האיוני נגד הממלכה האחמנית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על ילדותו ונעוריו של אריסטגורס לא ידוע דבר. היה לו אח בשם חרופינוס, ואביו היה אדם בשם מולפגורוס, והוא היה חתנו של היסטיאיוס טיראן העיר היוונית מילטוס שבאסיה הקטנה, מטעם המלך דריווש הראשון. היסטיאיוס הושם במעצר בית בידי דריווש, ואריסטגורס מונה כטיראן במקומו.
זמן קצר לאחר מינויו, הגיעו אל אריסטגורס שליחים מהמפלגה האוליגרכית באי נקסוס. הנקסים, ביקשו מאריסטגורס צבא שיסייע להם לשוב לשלטון לאחר שהם הודחו בהפיכה. אריסטגורס, שחפץ להגדיל את תחום שלטונו גם לנקסוס, פנה אל הסטראפ ארטפרנס בבקשה לקבל תקציב למסע. ארטפרנס, שהיה גם אחיו של המלך דריווש, חיכה לאישור משושן, ולאחר שזה הגיע צייד 200 ספינות וכן חיל משלוח פרסי גדול שהועמס עליהן. הוא אף צרף לצי מצביא פרסי בשם מגבטס.[1]
לרוע המזל, בדרך לנקסוס, הסתכסכו ביניהם אריסטגורס ומגבטס, ומגבטס שלח שליחים אל הנקסים ודיווח להם על הפלישה המתקרבת. הנקסים, מיהרו לקצור את התבואה ולבצר את החומות והמצור הפך לכישלון חרוץ.[2] אריסטגורס חזר למילטוס, כשהוא מודע לכך שהביך את עצמו ואת ארטפרנס, וכן שהפסיד סכום כסף גדול לאוצר הפרסי. אריסטגורס חשש שהפרסים הזועמים ינקמו בו, ועל כן החליט למרוד, ולנתק את מילטוס מהממלכה הפרסית. הוא כינס את ידידיו ונכבדי מילטוס, ופרש בפניהם את תוכניתו. כולם היו בעד, פרט לגאוגרף וההיסטוריון הקטאיוס (Hecataeus) שהתנגד לה. משראה הקטאיוס שדבריו נופלים על אוזניים ערלות, הציע לפחות שהמורדים ישתדלו לשמור על יתרונם בכל הקשור ללוחמה ימית, שכן בתחום זה היו הפרסים חלשים יותר ונאלצו להסתמך בעיקר על ספינות מפיניקיה ומצרים. הצעתו התקבלה, ואריסטגורס שלח אנשים ללכוד את הספינות שחזרו מנקסוס.[3]
סיפור זה הוא הדעה המופיעה במקורות העתיקים להתפרצות המרד, אם כי חוקרים מודרניים מציעים סיבות עמוקות יותר.[4] ההיסטוריון משה עמית, מעלה כמה שאלות על הסיפור: מדוע יארגנו הפרסים משלחת בסדר גודל של 200 אוניות רק בגלל יוזמה פרטית של טיראן איוני? יתרה מכך, מגבטס היה אציל פרסי חשוב, ובהמשך אף נזכר כממלא תפקידים חשובים בצבא הפרסי, אם כך מדוע יבגוד במולדתו ובמלכו רק בגלל עלבון פרטי? לפיכך מציע עמית גרסה שונה מעט של המאורעות, על פי הפרסים יזמו בעצמם את המסע לנקסוס, וניצלו לשם כך הן את אריסטגורס והן את הגולים הנקסים. הפלישה נכשלה מסיבות אחרות, והפרסים הפילו את האשמה על כתפי האיונים שפתחו במרד להגנה עצמית.[5]
כך או כך, המרד התפשט בכל רחבי איוניה, כל הערים היווניות מיהרו לפרוק מעליהם את עול הטיראנים, וגירשו את הפרסים ותומכיהם. אריסטגורס עצמו התפטר ממשרתו כטיראן ושלט במילטוס כ"נבחר העם". אולם אריסטגורס הבין שהמרד חלש מדי והפרסים חזקים מדי, ובלי עזרה חיצונית לא ניתן יהיה לנצח. על כן הוא יצא בעצמו בראש משלחת ליוון, וניסה לגייס עזרה מערי המדינה. הוא פנה ראשית כל אל ספרטה. הוא נפגש עם המלך קלאומנס הראשון, והראה לו מפה של האזור. הוא תיאר למלך את עושרה האגדי של פרס, ולא שכח לציין את סבלם של האיונים מידי הפרסים: ”בני האיונים עבדים ולא בני חורין, דבר זה חרפה ומכאוב גדול אבל יותר לכם מכל האחרים יען כי אתם עומדים בראש יוון ...” קלאומנס ביקש ממנו לחזור עוד שלושה ימים, ולאחר מכן שאל אותו קלאומנס מה המרחק מספרטה עד לאסיה, במקום לשקר הודה אריסטגורס כי 3 חודשי מסע מפרידים בין ספרטה לאסיה. קלאומנס הורה לו לעזוב את ספרטה שכן המרחק גדול מדי.[6]
אריסטגורס המשיך לאתונה. האתונאים היו גם הם איונים במוצאם, והצי שלהם היה גדול וחזק בהרבה משל הספרטנים. לפיכך הסכימה המועצה של אתונה לשגר לעזרתו 20 ספינות. גם ארטריה שבאובויה שלחה 5 ספינות, משום שבניה היו חייבים טובה לבני מילטוס.[7] המרד התפשט גם לקפריסין וקאריה. אריסטגורס מינה את אחיו חרופינוס כמפקד הכוח האיוני המשותף של כל הערים. הצבא האיוני תקף את סרדיס, בירת הסטראפיה ומקום מושבו של ארטפרנס. ארטפרנס סירב לנטוש את העיר, ובעזרת חיל המצב הפרסי ומתנדבים לודים, הצליח למנוע את נפילת המצודה שבעיר לידי המורדים. האיונים העלו חלק נכבד מהעיר באש, ולאחר מכן נאלצו לסגת כאשר כוח פרסי גדול הגיע לעזרת העיר המותקפת. בעקבות הכישלון, נטשה השייטת האתונאית את מילטוס והפליגה חזרה ליוון.[8]
המרד החל לנטות לטובת הפרסים, קפריסין נכבשה מחדש, וקימי וקלוזמנאי נפלו. אריסטגורס, החליט להכין מקלט למקרה שהוא ואנשיו יאלצו להימלט. ועל כן הפקיד את העיר בידי אדם בשם פיתגורס, והפליג לתראקיה יחד עם קומץ מאנשיו. כאשר ירדו מהספינות באזור מירקנוס, הם הותקפו בידי שודדים תראקים מקומיים ונרצחו כולם.[9] גם לאחר מותו, המשיכו האיונים במרד עד תבוסתם בקרב לאדה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה. העתק דיגיטלי באתר "דעת".
- הרודוטוס. היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, תשס"ב (הספר בקטלוג ULI)
- Herodotus. Translated by A.D. Godley. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1922 (reprinted 1971). Digitized copy in: Perseus
- Edwards, I. E. S. The Cambridge Ancient History. Cambridge [England]: Cambridge University Press, 1970.
- Lang, Mabel. "Herodotus and the Ionian Revolt." Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte 17, no. 1 (1968)
- Murray, Oswyn. "The Ionian Revolt." Cambridge Ancient History IV. 2nd edition. Cambridge: Cambridge University Press, 1988.
- Manville, P.B. “Aristagoras and Histiaios: The Leadership Struggle in the Ionian Revolt.” The Classical Quarterly 27 (1977)
- Georges, Pericles B. "Persian Ionia Under Darius: The Revolt Reconsidered." Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte 49, no. 1 (2000)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריסטגורס ממילטוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 30-32.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 33-34.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 35-36.
- ^ George Cawkwell, The Greek Wars, Oxford University Press, 2005, pp. 61 - 62
- ^ עמית, עמ' 243-244.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 37-50.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 97-99.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 100-103.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 124-126.
בקרת זהויות  |
|
|---|